הוריי ניצולי / שורדי מחנות העבודה וההשמדה. אבי איבד אישה, שלושה בנים, הורים ושאר בני משפחה. הוא הקים עם אמי משפחה חדשה, אך נפטר בגיל צעיר. ליבו לא עמד לו. אמי, איבדה אף היא חלק נכבד ממשפחתה, והיא הייתה הדמות הדומיננטית של משפחתנו.

 

למזלי, אינני ניצולת שואה, השתדלתי בציורי לתת לכך את הדגש, הן בנושאים המצוירים, והן בצבעוניות המבטאת אותי כאדם שחי יחד עם הסובלים, אך לא עבר זאת על בשרו. הורי מיעטו לספר על מה שעבר עליהם בחזקת: "שלא לפגוע בנשמותיהן של הבנות". מעבר לכך, לדעתי, לא ניתן להעביר הן בכתב והן בע"פ את הזוועות הנוראות שאנשים אלו חוו שם. אף לא בציור. 
 

בחלק נכבד מציורי, הדגשתי את ה"אדם", מכלל הסובלים שעברו את התופת הזו, כדמות מופשטת וסימבולית החוזרת על עצמה מספר  פעמים. את אבי וילדיו ביטאתי בחלק מציוריי מתוך הסתכלות של אם וכיום סבתא, ומתוך הבנה עמוקה לכאב ולצער הגלומים באובדן כה קשה .

 

את אמי, האישה המופלאה, השורדת, המאמינה בכל ליבה, החזקה והעיקשת, ייחדתי בעזרת המספר האישי אשר היה חרוט על ידה

A - 17538

בצבעוניות מושכלת, מחושבת, המסמלת תכונות שונות בה כאדם פרטי. כאימא שלי
 

דמות הוריי ומשפחתי מלווים את יצירותיי בגלוי ובמובלע. בעצמים, באירועים, בתחושות, ברגשות ובפירושים מטפוריים הבאים לידי ביטוי במיוחד בסדרה שואה. נוכחות הקושי והכאב בחיי הוריה, ניצולי השואה, מהדהדים ביצירותיה. כאמנית לדור שני לשואה, חשה דבורה שאיננה יכולה שלא להידרש לממדיה העצומים. 
 

 

ב 2014  מוזיאון "יד ושם" הוסיף לאוסף ציורי הקבע שלו, את היצירה: "לינה" (לאה)